<h1>אבודרהם הלכ' ברכות</h1>
<h2>דף לה.</h2>
חמשת המינין אלו כשהם שבולים נקראים תבואה, ולאחר שדשים וזורין אותם נקראין דגן. וכשטוחנין אותן, ולשין אותן, ואופין אותם, ועושין אותם עוגות, נקראים פת, ומברכין עליהן המוציא, שהואיל ובאו לכלל עלויין, שהם זנים וסועדין את הלב, נעשין כמין בפני עצמן, לברך עליהן ברכה מיוחדת.
ראיתי להקדים מברכות המאכלים ברכת הלחם לפי שהוא האוכל התדיר, על דרך תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, וגם הוא מובחר המאכלים שבו קיום מין האדם וחיותם. דע כי חטה ושעורה וכוסמת ושיבלת שועל ושיפון הם שמברכין עליהן המוציא, ולבסוף ג' ברכות. אבל לא פת של אורז ודוחן. וחמישה מינין אלו הן הנקראין בכל מקום חמשת המינין, דאשכחן גבי חלה ומצה בפסח שחמשת המינין אלו נקראין לחם, דגמרינן לחם לחם ממצה (מנחות ע' ע"ב). כתיב הכא (במדבר ט"ו, י"ט) והיה באכלכם מלחם הארץ, וכתיב התם (דברים ט"ז, ג') לחם עוני. והתם גופיה מנא לן, שנאמר (שם ט"ז, ד') לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח. יצאו אורז ודוחן שאין באין לידי חימוץ, אלא לידי סרחון. ועוד, דגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמסכת חלה (ה"א) רבי שמואל בר נחמן שמע חמשת המינין כולהון מן הדין קריא (ישעיה כ"ח, כ"ה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. ושם חטה אלו החטים, שורה זו שבולת שועל. ולמה נקרא שמה שורה, שהיא עשויה כשורה. ושעורה אלו שעורים. נסמן זה שיפון. וכוסמת אלו הכוסמין. גבולתו, עד כאן גבולו של לחם. הנה נתבאר שאינו קרוי לחם אלא מחמשת המינין בלבד, והוא הדין לענין המוציא.
<h2>דף לז.</h2>
כל דבר שבלילתו עבה, אפילו בישלו במים או טגנו בשמן לחם גמור הוא, וחייב בחלה, ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות, ובלבד שיהא בו תואר לחם. ואם בלילתו רכה ובישלו במים או טגנו בשמן, אינו לחם לענין חלה והמוציא. ומברכין עליו תחילה בורא מיני מזונות, ולבסוף מעין שלוש. ואם אפאו באלפס בלא משקה, לריש לקיש לא הוי לחם. ולרבי יוחנן הוי לחם (פסחים ל"ז ע"א). ופסק רבינו חננאל כריש לקיש. ור"י פסק כרבי יוחנן. ולזה הסכים הרא"ש ז"ל.
<h2>דף נג.</h2>
הבוסר כל זמן שאינו כפול הלבן אינו חשוב פרי ומברכין עליו ב"פ האדמה ומשהיה כפול הלבן ואילך מברכין עליו בורא פרי העץ. ואם הוא מסופק אם הוא כפול הלבן או לא מברך עליהם ב"פ האדמה, דתנן בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא. והחרובין מברכין עליהם ב"פ העץ משישרשרו פי' משיראה בהן כמו שרשרות של חרובין. וקודם לכן ב"פ האדמה. והזיתים מברכין עליהם ב"פ העץ משיניצו פי' כשיהיה הנץ סביבם וקודם לכן ב"פ האדמה. ושאר כל האילנות משיוציאו פרי חשובין לברך עליהם ב"פ העץ. וכבר אמרנו בכלל שהכל שעל השלקות וכיוצא בהן שנתבשלו ואשתנו לעילויא מברכין עליהם ב"פ האדמה (ברכות לט). ומי השלקות דינן כשלקות עצמן ומברכין ב"פ האדמה. ואע"פ שאין בו אלא טעם הירקות. ואינו דומה למי פירות דאמרינן זיעה בעלמא הוא לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי. וכתב הרא"ש דוקא כשבשלם בלא בשר אבל אם בשלם עם בשר טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר ומברכין עליו שהכל. הומלתא דאתי מבי הנדואה מברכין עליו ב"פ האדמה פרש"י הומלתא ליטואר"י בלע"ז והיא מרקחת בשמים. הצלף והוא הנקרא בערבי כבא"ר על העלין ועל התמרות שהן הלולבין אע"פ שסופם להתקשות ואינן עיקר הפרי הואיל ונטעו להו אדעתא דידה אינו מברך שהכל כמו בלולבי גפנים וכיו"ב אלא ב"פ האדמה ועל הקפרס והוא הפרח הנושר ועל האביונות שהם גוף הפרי והם כעין זיתים מברך בורא פרי העץ.
<h2>דף קא:</h2>
ועל שנוי היין צריך לברך הטוב והמטיב. ופרשב"ם ודוקא שיודע שהשני משובח מן הראשון. והתוס' פי' אפילו סתמא שאינו יודע אם הוא משובח אם לאו יש לו לברך אבל אם הוא יודע שהשני גרוע לא ודוקא אם יש אחר שותה עמו אבל אם הוא לבדו אין צריך לברך כדאיתא בפרק הרואה. הטוב לדידיה. והמטיב לאחריני. וי"א שמברך הטוב והמטיב אפילו כשהוא לבדו דהא דאמרינן הטוב לדידיה והמטיב לאחריני אינו ר"ל שיפטור אחרים בברכתו אלא הואיל ואחרים שותין ונהנין ג"כ מאותו יין קרינא ביה הטוב לדידיה והמטיב לאחריני כדאמרי' בירוש' דפ' הרואה אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב משום דאיכא טובה גם לאשתו. וכתב הרי"ף בשם רבותיו יין של ב' חביות והכל ממין אחד אם בתוך מ' יום לבצירתו שמוהו בשני כלים מברכין עליו הטוב והמטיב ואם לאחר מ' יום חלקוהו אין מברכין עליו הטוב והמטיב הואיל והכל הוא מגפן אחד. נשאל רבינו יצחק הלוי למה מברכין על שנוי יין הטוב והמטיב ועל שנוי פת ובשר אין מברכין, והשיב משום דיין אית ביה תרתי משמח וסועד, ועוד דלא אשכחינן שירה אלא על היין כמו שכתבנו בפירוש ההגדה, ועוד כיון שהיין חשוב שקובע ברכה ולפי שזבלו האויבים שדותיהם וכרמיהם בדמי ההרוגים וגדרו בהם כרמיהם תקנו לאומרה על היין שהוא כמו דם.
<h2>דף קג:</h2>
ומברך בפה"ג בסוף הברכה שהרי סלקא דעתו מלשתות כיון שאמר הב לן ונבריך ואין לברך בפה"ג בתחלת הברכה כדפי' שמברכין בקידוש והבדלה בתחלה לפי שברכת המזון הוא סלוק והסח הדעת למה שלפניו הילכך אם היה מברך בפה"ג תחלה הוי ברכת המזון הפסק בין ברכה לשתייה. וכתב הר"ם במז"ל דברכה אינה טעונה כוס. ופירש הרמב"ן שאינו חייב לחזר אחר הכוס כמו בקידוש והבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס.
כתב הרא"ש יש להסתפק במי שקובע סעודתו על הפירות אם אכל מהם תחלה בלא פת אם יש לו לברך עליהם. וסברא היא שלא יברך עליהם דלדידיה הוו השתא מחמת הסעודה, ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם, הילכך כיון שסעודתו עליהם פת פוטרתן אפילו אכל מהם בלא פת אבל אם אינו קובע סעודתו עליהם אפילו אכלם בפת אם אכל מהם תחלה בלא פת צריך לברך עליהם. יין שבתוך המזון מברכין עליו ב"פ הגפן ודוקא שלא שתה לפני המזון אבל אם שתה לפני המזון אין צריך לברך בתוך המזון דיין שלפני המזון פוטרו דלשתות פוטר לשרות. וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון, וכן המבדיל על השלחן פוטר יין שבתוך המזון. ויין שלפני המזון פוטר ג"כ יין שלאחר המזון. כלומר מי שרגיל לקבעו על היין אחר גמר סעודתו לפני ברכת המזון יין שלפני המזון פוטרו. ואמרינן עלה בגמר' אמר רבה בר בר חנה לא שנו אלא בשבתות וי"ט הואיל ואדם קובע סעודתו על היין הילכך כשברך לפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון. וכתב הראב"ד דוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי להם כגון מקומות הללו אין חילוק בין שבתות וי"ט לימי החול לעולם פטור. ודוקא יין ששותין קודם בהמ"ז אחר גמר הסעודה הוא פוטר, אבל אחר בהמ"ז יין שלאחר המזון צ"ל אחריו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון ל"ש חול ול"ש שבתות וי"ט. ואם לא היה לו יין לפני המזון ובירך על היין שבתוך המזון אינו פוטר אפילו יין שלפני ברכת המזון לאחר גמר הסעודה דלשרות אינו פוטר לשתות וכל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת. וה"מ בסתם אבל אם כשבירך לא היה דעתו לשתות רק אותו הכוס ונמלך לשתות אחר אפילו בתוך הסעודה צריך לברך עליו. ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה, אבל לאחריו אין צריך לברך שנפטר בברכת המזון. וכל שאר משקים הבאים בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה לפי שאין אדם רגיל לאכול בלא שתייה. וגם היין לא היה צריך לברך עליו אלא מתוך שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו צריך לברך לפניו. ובה"ג כתב שיש לברך על המים שבתוך הסעודה. והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. ואם אמר הב לן ונבריך איתסר ליה למשתי. וי"מ עד שיברך לפניו וי"מ עד שיברך ברכת המזון. וכתב הרא"ש דלא נהירא דהסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה אלא איתסר ליה למשתי עד שיברך עליו תחלה שכיון שאמר הב לן ונבריך הסיח דעתו מלאכול ומלשתות ואין הברכה שבירך תחלה פוטרת מה שרוצה לאכול ולשתות עוד ולכך צריך לברך עליו. ומי שסומך על שלחן אחרים אפילו אמר הב לן ונבריך אינו הסח הדעת עד שיאמר בעל הבית. ואם גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים הוי הסח הדעת כמו הב לן ונבריך. ויין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי (ברכות מג, א). ומפרש בירושלמי לפי שאינן יכולין לענות אמן דאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ואתי לידי סכנה, א"ר מנא הדא אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסו בגין סכנתא. ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא ענית אמן חיישינן שמא יענה אמן ויבא לידי סכנה. ויש סמך להא דאמרינן (תענית ה, ב) אין משיחין בסעודה ממה שכתוב (ברא' יח, ח) והוא עומד תחת העץ ויאכלו, וכתיב בתריה ויאמר אליו איה שרה אשתך, לרמוז שלאחר שאכלו דברו.
<h2>דף קד:</h2>
וכבר כתבנו בהקדמת הספר הזה שצריך לומר אמן בין ברכת בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב כדי להבדיל בין ברכות שהן מן התורה לברכה שתקנו חכ' ואמרי' בפרק שלשה שאכלו שברכת הטוב והמטיב ביבנה תקנוה פי' ב"ד של רבן גמליאל הזקן שביבנה תקנוהו על הרוגי ביתר שהיתה עיר גדולה לאלהים והיו בה אלפים ורבבות מישראל כמו שאמרנו בסדר תפלות התעניות ואח"כ גברה מלכות רומי עליהם ולכדום ונהרגו כלם ואז נגדעה לגמרי קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב והיתה חרפה גדולה לישראל בדבר עד שישבו רבן גמליאל ובית דינו כמה ימים בתעניות ובזבז אוצרות אבותיו עד שניתנה להם רשות לקברם ואז תקן ברכת הטוב והמטיב על רוב הטובה הזאת. ותקנוה בסעודה לפי שהוא מקום השמחה. ולכן תקנוה ג"כ על שנוי היין ועל שמועות טובות ועל הגשמים. ובירושלמי נתן טעם אחר לשנוי היין לפי שזבלו האויבים שדותיהם וכרמיהם בדמי ההרוגים וגדרו בהם כרמיהם לפיכך תקנוה על שנוי היין ועל כוס של ברכת המזון דכשנוי יין דמי וזהו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו כל אותו זמן שנשארו על פני האדמה והמטיב שנתנו לקבורה דהיינו טובה על טובה. ואמרי' בירו' (ברכות פ"ז ה"א) כשנחרב ביתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולכן סמכוה אצל בונה ירושלים. ומפני שתקנו לומר הטוב והמטיב לבדה גם בשאר דברים כמו שאמרנו לפיכך פותחת בברוך ולא מקרי' סמוכה לחברתה מידי דהוה אקידוש והבדלה שאינן נקראות סמוכות לבפה"ג משום דלפעמים מפזרן כמו שפירשנו שם. ואינה חותמת בברוך מפני שהיא חשובה כמטבע קצר שבתחלה לא תקנו אלא הטוב והמטיב בלבד ולבסוף הוסיפו בה כל אותן הדברים ואמרינן בפרק שלשה שאכלו (מ"ט.) ברכת הטוב והמטיב צריכה שני מלכיות לבד מדידה, חדא דידה ותרתי כנגד בונה ירושלים וברכת הארץ. וא"ת מפני מה הצריכו בברכה זו להשלים מלכיות לברכות הסמוכות מה שלא הצריכו בברכות אחרות כגון בשבע ברכות של חופה. וי"ל שכיון שצריך לומר בה מלכות של בונה ירושלים מהטעם שאמרנו אומר ג"כ מלכיות של ברכת הארץ כדי להשוות שתי הברכות שלא תוסיף אחד על חברתה והראב"ד תירץ מפני שהיא תוספת כולה. ויש מתרצים שכשתקנו משה ויהושע ודוד ושלמה כל אחד ואחד ברכה אחת בפתיחה וחתימה תקנוה ומפני שסדרו אותם אחר כן זו אחר זו הוו להו כברכה הסמוכה לחברתה, וחסרו מן השתים האחרונות פתיחתן ועל כן הוצרכו להשלימן.
<h2>דף קו:</h2>
ומיד שמברך על נטילת ידים צריך לברך ברכת המוציא. ורבינו יואל כתב שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא, שכיון שהשלחן לפניו ודעתו לאכול אינו חשוב היסח הדעת. וההיא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (מ"ב ע"א) אמר רב אשי שלשה תכיפות הן, תיכף לסמיכה שחיטה. תיכף לגאולה תפילה. תיכף לנטילת ידים ברכה. מפרש ליה על מים אחרונים, ורצה לומר ברכה ברכת המזון. וכן פירש הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ומיהו מן הירושלמי (פרק ח' הלכה ב') משמע דההיא דתיכף לנטילת ידים ברכה דקאי על מים ראשונים, ורצה לומר ברכה ברכת המוציא, דאמרינן התם התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. וכן היה נוהג הרא"ש. ואמר סימן לדבר (איכה ג', כ"ח) ישב בדד וידום כי נטל.
<h2>דף קיב.</h2>
ולאחר שנוטל צפרניו צריך ליטול ידיו. וכתוב בספר התשב"ץ, שבעה דברים צריכין נטילה לאחריהם, ואלו הם, הקם מן המטה. והיוצא מבית הכסא, והיוצא מבית המרחץ. והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף את ראשו. וכל המחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף קיט:</h2>
וי"א סמוך לב"פ הגפן כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא לרמוז לסעודה שיעשה הקב"ה לעתיד לבא לצדיקים ודוד יברך ואומר כוס ישועות אשא וגו' כדאיתא בפרק ערבי פסחים.
<h2>דף קכא:</h2>
וכתוב בסדר הגאונים, לסדר מנהג הפדיון והברכה כך, שיביא אותו אביו לפני הכהן, ומודיעו שהוא בכור פטר רחם, וישאל אותו הכהן, איזה תרצה יותר, בנך בכורך זה, או ה' סלעים שנתחייבת לפדותו, ויענה אותו אביו, בני בכורי אני רוצה יותר, והא לך חמישה סלעים בפדיונו. וכשיתן אותם לו בידו יברך האב אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, ושהחיינו (פסחים קכ"א ע"ב). ואחר כך מוזגין לכהן כוס של יין, והדס, ומברך בורא פרי הגפן, ובורא עצי בשמים, ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את איבריו, רמ"ח איברים, ואחר כך נפח בו נשמה, שנאמר (בראשית ב', ז') ויפח באפיו וגו', עור ובשר הלבישו, ובעצמות גידים סככו, שנאמר (איוב י', י"א) עור ובשר תלבישני וגו', ומנה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו ב' מלאכי שרת לשמרו במעי אמו, שנאמר (איוב י', י"ב) חיים וחסד עשית וגו'. אביו אומר זה בני בכורי, ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני. ה' סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו, שנאמר (במדבר י"ח, ט"ז) ופדויו מבן חודש תפדה בערכך חמשת שקלים וגו'. ונאמר (במדבר י"ח, ט"ו) אך פדה תפדה את בכור האדם. כשם שזכה בכור זה לפדיון, כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל. ואומר הכהן זה תחת זה, זה מחול על זה. יצא זה לכהן, ונכנס הבן הזה לחיים לתורה וליראת שמים. ונותן ידו הכהן על ראש הבן ומברכו, כגון יברכך ה' וישמרך וגו'. כי אורך ימים ושנות חיים וגו', וכיוצא בהם. ואם פודה הוא את עצמו, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור, ולא יברך שהחיינו. וכתב הרא"ש, ונהגו לברך ברכה זו בספרד, אבל באשכנז ובצרפת לא נהגו בברכה זו ולא מצינו שמברכין שום דבר שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא, כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצאנו שנתחדשה ברכה, ועוד למה יברך הכהן, ואינו עושה שום מצוה, אלא מקבל מתנות כהונה, וגם ראשית הברכה איני מבין, אשר קידש עובר במעי אמו, אם קדושת בכור קאמר, בפטר רחם תלה רחמנא, אף בכור בהמה שהיא קרב על המזבח אינו קדוש עד שיצא לאויר העולם, עד כאן דבריו. ובסדר רבינו סעדיה מצאתי כתוב במקום אשר קידש עובר אשר (יצא) [יצר] עובר, ולהאי נוסחא לא קשיא ולא מידי, אף על פי שכתב שם שאין לומר ברכה זו, כי הכהן אינו יכול לברך שום ברכה בעת הפדיון.
